'המלט' של מאור זגורי -
משוגע, אבל צודק
------------------------------------------------
אזהרת ספויילר !
מי שלא ראה שלא יקרא, קודם שילך לראות.
אחרי הצפייה יש המון על מה לדבר.
------------------------------------------------
'המלט' של מאור זגורי מציגה אמירה חברתית דארוויניסטית, חזקה מאד;
ע"פ זגורי האמת היוקדת שב'שיגעון',
לא רק שהיא לגיטימית,
היא אפילו הכרחית כדי לשרוד.
האמת הזו, גם אם היא אמת יחסית, היא שלך ולכן אין לך ברירה אלא
לראותה
כצודקת ולהתחייב לה בפעולה. בסופו
של דבר זהו מסר מעצים.
באותו אולם תאטרון, באותה הצגה יושבים יחד מי שמכירים את המחזה ואפילו
גירסאות ביצועיות קודמות שלו (למשל: רינה ירושלמי / אנסמבל עיתים 1989, עומרי ניצן
/ התאטרון הקאמרי 2005, נועם פלג / הצגת
פרינג' 2013) ומי שזהו להם המפגש הראשון עם ה'המלט' ההוא מ'להיות או לא
להיות' והתמונה עם הגולגולת... ההצגה עובדת היטב על שני הקהלים, אבל, לדעתי, גדולה
לאין ערוך חווייתם של 'הוותיקים' המכירים את ספור העלילה, ויכולים לכן להרגיש
מופתעים ומאותגרים מגישתו החופשית של זגורי לעלילה ולבימוי. שני הקהלים, אגב,
עשויים לרצות לראות את ההצגה בשנית, כי כמו בסרט מתח טוב, עולה הצורך לשחזר לאחור
את הבחירות המעניינות ואת הרמזים המובילים
עד לסוף המפתיע.
"המלט" של זגורי הוא "המלט" עדכני מאד: הוא מציג
לבוש עכשווי, מוסיקה עכשווית, הוא משתמש בטריקים קולנועיים מחדר העריכה בעיצוב
התנועה. המלט הדמות, המעלה הצגה בפני המלך והמלכה – מכיר את מוסכמות הקומדיה
דל'ארטה הרנסנסית אבל מעודכן גם ב'מלך
האריות' (וולט דיסני 1994). ועם זאת חשוב להבין – אין כאן גימיקים! ההצגה הזאת
מחוברת היטב ל'כאן ועכשיו' שלנו, והיא מנתבת אותנו בביטחה אל עבר אמירה פרשנית
מהותית וחשובה.
כנגד כל הציפיות
מעוררת הערכה במיוחד היא התעוזה של זגורי לחדש בעיצוב הדמויות ובפיענוח
המצבים ולהציע לכמה סצנות גירסה טעונה ברגשות, אמינה מאד ולגמרי מוצדקת. הוא עושה
זאת בשיתוף מירי לזר, יוצרת התנועה והפסקול המהווים, לא אחת, סצנות בפני
עצמן, הנשענות על הכרות עם הטקסט אך אינן זקוקות לתיווכן של המילים. זה אפילו נראה
כאילו זה בא להם בקלות וכאילו כך ולא אחרת צריכים היו הדברים להיאמר ולהתקיים מאז
ומתמיד.
בעיבוד שיצר זגורי עלילת המשנה של פורטינברס הורדה, הורדו גם אנשי
חצר, שגרירים ומשרתים, נעדרת גם להקת השחקנים הנודדת, רוזנקרנץ וגילדנשטרן ימלאו
תפקיד משחקי בהצגתו של המלט בעצמם. בסך הכל נפגוש תשע דמויות בשר ודם בלבד: המלט
הנסיך, גרטרוד המלכה אימו, קלודיוס דודו והמלך הנוכחי, פולוניוס שר החצר וילדיו לארטס
ואופליה אהובתו של המלט, הורציו חברו הנוכחי היחיד של המלט אותו חשב לו כאח ורוזנקרנץ
וגילדנשטרן חבריו משכבר הימים הנשכרים ע"י המלך לרגל אחרי המלט ולברר את סיבת
שגעונו של הנסיך. את הדמות העשירית, של רוח המלט האב, מעצב זגורי בעזרת תשע דמויות
נשיות (כנראה ברירת מחדל מעצם לידתה של ההצגה בכיתת משחק בסמינר הקבוצים, אבל לכל
אחת בכל זאת 'אופי' משלה והן נתפסות כמעין הכלאה של תשע המוזות עם הסירנות
הפתייניות בשירתן, מהמיתולוגיה היוונית).
מלבושן שמלת ערב דהויה, שיערן סתור בדרך-כלל, מראה פניהן מאופר כגולגולת
והילוכן מתנודד כשל זומבי (כאילו יצאו מהקליפ Thriller של מייקל ג'קסון).
אנו למדים להבין ש'הרוח המהלך' היא כנראה פרי יוזמתו הבוגדנית של
הורציו המבקש לשבש על המלט את דעתו ובכך לחזק את שלטונו הכפוי של קלודיוס. תשע
'הזומביות' הן הקולות ששומע המלט בראשו כשהוא רואה את אביו "בעיני רוחו".
בוגדנותו של הורציו מחד והנאמנות של המלט לקולות שבראשו מאידך, הם החידוש העיקרי
בעיבוד של זגורי והוא בעל משקל חשוב בעיצוב אמירתו הפרשנית החברתית החזקה של
הבמאי.
המלט של זגורי הוא חוצפן, ציניקן מתריס. כבר מהפתיחה, במעמד המכובד של
ההכתרה, הוא נועל אדידס, לועס בזוקה ומפוצץ בלונים. גלימתו, בצבעוניות ובגיזרה של
תחפושת, קטנה למידותיו והוא נראה בה כילד מגודל שגם מתנהג כבריון גס רוח וחסר
עכבות. הוא עורג לאופליה הנאוה, הביישנית, המוחמאת מגיפופיו ולחשושיו. הוא בז לאימו
ולדודו על חתונתם החפוזה, והוא בעיקר מתמרמר על כך ש"דרך המלך נחסמה
בפני". את ציוויה של הרוח לנקום ולטהר את השחיתות המוסרית בדנמרק הוא מקבל
בצחוק לעגני, מתנער מהעניין כאילו מה לו ולזה, וברית אחווה נכרתת בינו לבין הקולות
שבראשו, כשהוא מפיל כל אחת מהן בהינף יד באיזה משחק ריקודי שהמציאו. "עכשיו
שעת לילה מכושפת, יכולתי לשתות דם חם, ליבי היה אכזר, אך לא מפלצת..." הוא
אומר והן מהדהדות אחריו עד שלא ברור מי מוליד את הטקסט - הן או הוא.
הנדלזלץ כתב (27.10.15 הארץ) שזגורי מאלתר ג'ם סשן עם שייקספיר. הוא
צודק ובאמת שזה נפלא - גישתו של זגורי לטקסט חופשית מאד. העיבוד שלו כולל כצפוי
ויתורים מוחלטים על טקסט, אבל גם קיצורי טקסט לכדי איזכור בשיברי מילים, ולמרבה
ההפתעה גם שינוי מיקום הטקסט בעלילה ושינוי הדובר אותו, פיצול טקסט בין כמה דמויות
או מסירתו במקהלה והצגת סצנות שונות כסצנה סימולטנית אחת. במקביל, התנועה תופסת
תפקיד חשוב בתיאור ההתרחשות וקידום העלילה.
גולת הכותרת של נועזות הטפול בטקסט היא ללא ספק המונולוג 'להיות או לא
להיות'. זהו מונולוג בו המלט מתלבט בין חיים ומוות, מכיר בספקנות שמקורה בעודף
מחשבה ובוחר בחיים כברירת מחדל. המונולוג נמסר כאן בדרך מיוחדת מאד המובילה את
המלט אל הסיום הבלתי נמנע ועם זאת המפתיע מאד.
מהו שגורם להמלט להתחבט כך בין חיים ומוות? הציווי של הרוח-אביו לנקום
את הרצח ולטהר את השחיתות המוסרית המחלחלת לתודעה כי "משהו רקוב בממלכת
דנמרק". הרוח מגלה להמלט כי דודו
קלודיוס רצח וירש את גרטרוד המלכה ואת המלוכה גם יחד. ברנסנס נישואי אח לאשת אחיו
נחשבו לגילוי עריות והדבר גם נעשה בחיפזון כזה ששאריות הכיבוד ששימש בלוויה הוגש
בטקס החתונה/ההכתרה. בסיומה של המערכה הראשונה, לאחר הופעת הרוח, המלט אומר לרעיו:
"פקעו חישוקי הזמן. הו, עוול נורא, כי נולדתי, ולתקנם אני נקרא". המלט
רואה עוול בעצם לידתו או גם בעצם הציווי של הרוח אביו לתקן את העוול המוסרי, כלומר–
לנקום את הרצח ואת כיבוש המלכה והמלוכה
בעצמו. המלט לא נלהב בעליל למשימת הנקמה. עובדה – הוא נמנע ממנה כמעט לאורך המחזה
כולו. הוא מזועזע מהגילוי בדבר הצביעות של דודו המלך הרוצח: "יכול אדם לחייך
ולחייך, ולהיות נבל". במערכה השנייה הוא כבר מתואר מפי אופליה כמי ששקוע
בסערת נפש: "בשעה שתפרתי בחדרי, הנסיך המלט, בגדיו לא-רכוסים, בלי כובע
לראשו, גרביו שמוטים עד קרסוליו ומזוהמים; חיוור כמו חולצתו, ברכיו נוקשות זו בזו,
ומבטו כה מעורר רחמים כאילו עלה מן השאול זוועות לספר...". (הסצנה הזו בהצגה
זוכה לביצוע מפתיע ועוצמתי) ועל עצמו הוא אומר: "...לאחרונה איבדתי את כל
שימחת החיים שלי... וכה רבה המועקה שלי...". רק בהמשך לכך - במחזה המקורי
מופיע המונולוג 'להיות או לא להיות' בפתחה של המערכה השלישית.
בעיבוד של זגורי מוקפץ המונולוג הזה למערכה החמישית – ומוצמד להלוויית
אופליה. המלט שהוגלה לאנגליה ואמור היה להיות מת לפי צו האיגרת של קלודיוס, מפציע
לפתע בלוויה ובינו לבין לארטס מתחוללת קטטה על הקבר הפתוח.
זגורי יוצר מצב שבו, באותו המעמד, הורציו מתווך בין הניצים ובעצה אחת עם
המלך יוזם מעין התערבות, דו-קרב ידידותי, בו יבואו השניים כביכול לידי פיוס. התוכנית הסמויה
היא להרעיל את המלט וכך להיפטר ממנו סופית בשל נוכחותו המתריסה המשוגעת - המאיימת
על קלודיוס ועל הורציו המושך בחוטים.
על אף תחושת ליבו הרעה, המלט מסכים לדו קרב, הוא בגישה של "יהי אשר יהי",
כנראה מתוך איזושהי השלמה עם המוות, עימה חזר מגלותו הכפויה. אמנם "לפי
התהילה שמייחסים לו (ללארטס) אין לו מתחרים" אבל "יש אלוהות שאת סופנו
מעצבת, גם אם ננסה לכוונו אחרת".
כעת, לאחר מתן ההסכמה ולאחר צאתם של כולם, יוצר זגורי מעמד מיוחד שבו המלט
נותר לבדו על קיברה הפתוח של אופליה. צערו על מות אהובתו, ניכר והוא מעליה אומר-מכריז
את שורת הפתיחה של המונולוג: "להיות או לא להיות". ואז, כמו לפי אות
מוסכם – ספור העלילה נגלל לעינינו כאילו צפינו בהרצת סרט ב-rewind. הדמויות שעל הבמה נעות לאחור בתנועה מקוטעת, תוך שניתן לזהות
במעשיהן אירועים שהתרחשו זה מכבר. במקביל 'הזומביות' - הקולות שבראשו של המלט -
ממוקמות בפאתי הבמה סביב, והטקסט של המונולוג נמסר מפיהן מהסוף להתחלה. הוא נאמר
במקהלה, גופן הנע כאילו מקיא את המילים מתוכו החוצה, כאילו היה מדובר באיזה טקס
שאמאניסטי שמטרתו להחזיר את הגלגל לאחור, למנוע את רצח פולוניוס ולהשיב את אופליה
לחיים... אבל אופליה לא קמה לתחייה ומותה
בלתי הפיך. מה שכן השתנה זו גישתו המהססת של המלט. הוא מסיים את המונולוג ההפוך
הזה במילה 'להיות!' אז הוא פורם את הקוקו
שאחז בשערו וברור כעת שהוא מוכן לקרב, קרב שבו הוא עשוי לסיים את חייו. כלומר
בחירתו ב'להיות' – בלחיות, כרוכה בויתור על הפחד ובנכונות למות בעד מה שחשוב לו:
"להיות מוכן תמיד למות, זה סוד החיים".
חוויה מעצימה
אבל מהו הדבר הכי חשוב להמלט? מותה של אופליה מצער אך נראה שלא בזה
העיקר. כאן מסייע לנו פיענוח תמונת כפות
הידיים המצוירות על קיר התפאורה (ב'הבימה' ישנו קיר אחד כזה). מראה הידיים מצוייר
מנקודת מבטו של האדם המביט בכפות ידיו שלו, כאילו בוחן מה יש ביכולתו להשיג ולממש
בחייו במו ידיו - בעשר אצבעותיו. שימושיו של הקיר הזה בהצגה מדמים אותו לקיר מצבת
הקבר למלך המנוח. המלט נוגע בו קלות, נשען, רוכן עליו קשוב. מאחרי הקיר מופיעות
לראשונה 'נשות הרפאים' – הקולות שבראשו. זהו המקום ממנו בתחילת ההצגה עולה זמזום
רוחש ומטריד, אולי של הזבובים הניזונים מהרקבובית של המת. הקבר אינו 'סגור' כל עוד
הנקמה לא מוצתה.
אבל כעת, בסופו של הקרב, כשנדמה שכולם מתים כפי שקורה תמיד, זגורי
משאיר אותם מפרפרים מחילה זה לזה, ומפלילים את הורציו, כמי שבגלל תאוות השררה שלו,
הוביל את כולם לאבדון. בנשימותיה האחרונות, גרטרוד מצווה על בנה "שמור אמונים
לעצמך!" והמלט מתיישב בין הגוויות ועונד את כתר אימו לראשו. הוא הרי היורש
החוקי, לא?!
משתמע מכך שבעולם שבו "יש כאלה שהם רקובים בעודם הם חיים"
אתה מוכרח לפעול בכח, בידיים חשופות (אין חרב ושאר כלי משחית בהפקה הזו) ולקחת
בעשר אצבעות את מה שמגיע לך בצדק.
המלט של זגורי לא מעוצב כדמות מוסרית. שאלת המוסריות שבנקמה לא
מעניינת אותו. חשובה לו יותר האמירה החברתית בנוגע למלחמת ההישרדות הכפויה על מי
שחיים בעולם מושחת. בבימוי של זגורי לא רק אופליה, גם גרטרוד וקלודיוס נראים כמי שבוחרים
באופן עצמאי - למות. כאן נפגעים המבוגרים והצעירים כאחד בשל הריקבון של הורציו. המלט
שורד כי הוא נלחם עד הסוף ומוכן גם למות למען מה שנתפס בעיניו כצודק.
אבל האם המלט באמת צודק? נכון, ביולוגית הוא יורש המלך-אביו המת. אבל בהתנהגותו,
כאמור, הוא לא מתגלה כיורש ראוי. הוא שלוח רסן ויותר מכך – הוא משוגע. הרי אנחנו
לא רואים רוח רפאים (goast) הורציו מספר לו על קיומה
אבל אנחנו רואים המלט ש'שומע קולות', שרואה את אביו בעיני רוחו. המלט נוהג כמשוגע
ולא רק כי זו טקטיקה. אז איך זה שאנחנו
שמחים לראותו 'מנצח'? גם אם המלט משוגע, בכל זאת אנחנו שמחים לראות אותו מנצח, כי
הורציו המושחת הרי גרוע ממנו.
בסופה של עלילה מפתיעה שכזו, אנחנו מסכימים לקבל את יחסיותה של האמת;
הרי מה שנראה כשיגעון לאחד הוא אמת יוקדת עבור האחר. והוודאות היחידה שאנו יוצאים
עימה מההצגה היא אמירה חברתית דארוויניסטית, חזקה מאד – ע"פ זגורי האמת
היוקדת שב'שיגעון', לא רק שהיא לגיטימית, היא אפילו הכרחית כדי לשרוד. האמת
הזו, גם אם היא אמת יחסית, היא שלך ולכן אין לך ברירה אלא לראותה כצודקת ולהתחייב
לה בפעולה. בסופו של דבר זהו מסר
מעצים.
|
*כל הציטוטים מתוך "המלט" בתרגום: אהרון קומם, הוצאת אור
עם, 2001
|
